בת התותחן                 1995 – 2002                      (לא הוצג בחלל ציבורי)                            הסבר

ב –  28.2.1995  נכנסתי הביתה ופתחתי את הטלוויזיה. דחף לא מובן גרם לי להוציא עט ונייר מהתיק (הרגע נכנסתי הביתה, והתיק עדין תלוי על כתפי) ולרשום במהירות את רצף כתוביות התרגום שהופיעו בחלקו התחתון של המסך. מהירות הכתיבה אינה חופפת לרצף השינויים על המסך. הכתיבה איטית יותר, כך שוודאי החמצתי חלק מהמשפטים. הסידרה הסתיימה לאחר מספר דקות, ובידי נותר דף שעליו רצף של משפטים היוצר תמונה שלמה. לא תמונה בהירה. 48 יחידות, כל יחידה מכילה משפט. והצגתם של כל המשפטים כיחידה אחת יוצרת חוויה חדשה ולא לגמרי פתורה שאינה בהכרח מבוססת על תוכן הסידרה.

מאוחר יותר, בחיפושים ב'עכבר העיר' אחר מקורה של הסידרה הבנתי שזו היא מיני סידרת מתח בריטית אותה כתבה רות רנדל בשם "נשיקה לבת התותחן" ממנה אף גזרתי את שם העבודה:

'בת התותחן' ו/או 'הדס תמיר-בת התותחן'

עברו שנתיים, וב1997 יצרתי בפעם הראשונה את כל הסידרה על פסי .M.D.F  פסים בגובה ועובי שווה שאורכם נמדד לפי אורך המשפט שנכתב עליהם.

הכתובות נעשו כולן בטכניקה של ערבוב פיגמנט עם חומר מקשר. האותיות, המילים כולן בלבן טיטניום. על רקע שחור מוצבות לפי הסדר בהן העתקתי אותן, במרווחים, אחת מתחת לשניה.

השתמשתי בשבלונות שהוכנו במיוחד ובגופן 'חיים צר'. (אותו גופן ששימש אותי במשך שנים ברוב עבודות הטקסט שלי)

מהגירסה הזאת של העבודה אין לי אף צילום או תמונה להמחשה. פסי העץ ארוזים וספונים בחשכת מחסני.

בסוף שנת 2000 התחלתי לעבוד שוב על אותה סידרה.

ציירתי את כולה שוב בצבע אקריליק על בד המתוח על מסגרות עץ בגדלים שונים. המשפטים כתובים בצבעים שונים בוהקים, על רקע שחור, או לחלופין הצבע משמש כרקע והמילה מופיעה בצבע שחור.

בגירסה זו השתמשתי בצבעי אקריליק מבית היוצר של GOLDEN. צבעים באיכות מאד גבוה המכילים אחוז גבוה מאד של פיגמנט. בחרתי להשתמש בצבעים נקיים וקשת מוגבלת של צבעים: שני גווני צהוב, שני גווני אדום, שני גווני ירוק. שחור, לבן וקשת מצומצמת של אפורים. סיימתי לעבוד על גירסה זו בראשית 2002.

כל נסיון להבין את העבודה דרך מתן פרשנות לטקסט המופיע בה נועד לכישלון.

הצגתן של האותיות, המילים, לבנות בוהקות (בגירסה הראשונה) או זוהרות בצבע (בגירסה השניה), בוקעות מתוך הרקע השחור המגדיר אותן משפט, משפט, על רקע הקיר הלבן. הטקסט חוזר למרכיביו המקוריים: משפט, מלה, אות, עד לאזור הדימדומים של השפה, שטח הפקר מופשט וללא גבולות היכן שנדמה שאפשר ללכוד את מקור התהוותם של הדברים רגע לפני היותם. (איפה זה?) 

הדס תמיר       2002

נערך קלות שוב ב 2020