אחר כך ב 2006 בצפון הודו, על המרפסת בדארמקוט , אל מול הרי ההימליה המוריקים והלא מפוענחים , מצאתי את עצמי שוב מעבירה את המכחול מצד לצד מקצה הדף לקצהו מחליפה צבע בצבע עוקבת עם המכחול אחרי תנודות ליבי וקצב נשימתי…. היתה זו נישמתי שבחרה את צבעו של הפס הבא ביחס לצבעי הפסים שלפניו . כך חלפו להם הימים במקביל לעננים ודפי הבלוק כוסו פסים פסים עם רווח בינהם . סוג של צבעי גואש בוהקים poster color שקניתי בשוק בדלהי בכלל למטרות אחרות .

כשחזרתי לארץ המשכתי להעביר את המכחול מצד לצד הפעם בצבע שמן על בד שהיה מתוח על מסגרת ואחר כך עם טושים על נייר בריסטול מנילה. וגם במדיה הדיגיטלית חטאתי לעתים והעפרון והגרפיט. כל מה שקל מספיק לעבור מצד לצד ולהשאיר סימן, להשאיר אחריו כמה שפחות עקבות. רק אני והזמן שעובר..
הכל בכלל התחיל מציור של האל שיבא שרכשתי באחד הירידים בנמל תל אביב. רכישת האמנות הראשונה בחיי. וגם עם קנט נולאנד בתקופת בצלאל שדרך ציוריו לראשונה זהיתי את הרייקות ואיך היא יכולה לבוא לידי ביטוי בחומר וזאת זמן רב לפני הכרותי העמוקה והאנטימית עם הבודהא.